מדוע אנו טועים לעיתים כה קרובות בפירושה של המציאות? מדוע איננו מצליחים תמיד לחזות נפילות של הבורסה, מלחמות, רעידות אדמה? איפה האינטואיציה שלנו כאשר אנו אמורים להתמודד עם מה שנמצא קצת מעבר לקצה אפנו?
הבה נתבונן לרגע ביכולתנו לקלוט נתונים: חושינו מסוגלים לתפוס חפצים בגודל בינוני. לא קטן מגרגר חול, ולא גדול מהר. איננו מסוגלים לקלוט אטומים או חיידקים, וגם לא צבירי-כוכבים וגלקסיות אדירות. אנו מסוגלים לזהות גופים נייחים או נעים עד מהירות מסוימת. איננו מסוגלים לזהות את זחילתם האיטית של יבשות וקרחונים ולא לקלוט את מה שנע במהירות האור.
גם תפיסת הזמן שלנו מעוררת רחמים: ה"עכשיו" שלנו נמשך כשלוש שניות בלבד (על-פי מחקרים פסיכולוגיים). סך כל העתיד והעבר של חיינו – מגיע במקרה המצוי לכשמונים שנים של אחיזה במציאות, שרובה זכרונות מטושטשים.
גבוליות אומללה זו מאפיינת גם את יכולתנו לפרש את מה שאנו רואים. אפשר לפרש רק מה שראינו או שמענו שהתרחש בעבר, אולי עם תוספת מתיחה של 5% דמיון, השערה והערכה – אך לא יותר מזה. אנו מוגבלים בדרך כלל לזהות רק מגמות קצרות טווח, לנתח התרחשויות שמשמעותן בעיקר במישור האישי, וזהו.
מגבלות אלה נובעות בעצם מכך שאיננו מסוגלים להצביע בבהירות על ההוויה האלוקית. האלוקות – שהיא האמת המוחלטת של המציאות – נמצאת מחוץ לגבולות החישה שלנו. וכאשר לא מחוברים לאמת המוחלטת, מוגבלים ממילא בכל תחומי ההכרה.
מצב זה של צמצום הכרתי נקרא בתורת הקבלה והחסידות "מצרים" – מלשון מיצר. המודעות נמצאת בתחום צר ומוגבל כצינוק שחונק את התובנה והדעת. מצב זה הינו זמני בלבד. הובאנו אליו על-ידי הקדוש-ברוך-הוא – במטרה להגשים תהליך רוחני מופלא הנקרא 'יציאת מצרים'. השם "הוריד" אותנו אל תוך עולם של הגבלות וצמצומים גשמיים ורוחניים, כדי שנצא ממנו מחוזקים ומחושלים. הצמצום ה'לוחץ' נוצר כדי לגרום לנו לגלות כוחות גנוזים שלא היינו מודעים לקיומם. כוחות שיאפשרו לנו לפרוץ את המחסומים הפנימיים והחיצוניים שנכפו עלינו ולהגיע אל מה שמתארת תורת החסידות כ"המרחב-העצמי". מרחב אין-סופי שייפתח בפנינו באחת, כאשר תיגלה לעינינו ההוויה האלוקית במלוא תפארתה.
מרחב זה הוא מרחב החיים של הגאולה השלמה. הוא נכון לכולנו בקרוב מאוד – עת נפרוץ את חומות הגלות.
התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות
