בית חב"ד ארנונה-תלפיות ירושלים

א-ה 9.00-19.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

שקית התפילין

"זה אתה?!", נזעקו התיירים, שלא האמינו למשמע אוזניהם. "כן", חייכתי, "זה אני והתפילין שלי". השניים היו מופתעים כל-כך עד שהתקשו לבטא את הפתעתם במילים.

השבוע בפורום חינוך: הילד מתעקש שהאוזניים בולטות

תשעה חודשים תמימים הוחזקנו בשבי, במחנה-מעצר בלב המדבר – מחנה אום-ג'ימאל, בואכה גבול עיראק-ירדן. היינו קבוצת חיילים ומפקדים בגדוד 'מכמש' שהשתתף בקרבות ההגנה על ירושלים וסביבותיה. רבות עברנו בחודשים אלה. אך היה גם סיפור אחד, כמעט לא-ייאמן, שהסתיים תשע-עשרה שנים אחרי-כן.

הכול החל באותו יום שבו עמדתי במרפאה שבמחנה לצורך קבלת טיפול כלשהו. לפתע ניגש אליי קצין ירדני ואמר לי: "אני מכיר אותך". הסתכלתי בו ולא השבתי. ברגעים כאלה עדיף היה לשתוק, כי מי יודע מה הוא זומם.

הוא המשיך ואמר: "אתה מכפר-עציון". שתקתי. "לחמת במנזר הרוסי", הפתיע אותי, "לחמת יפה מאוד!".

בקטע הזה כבר לא יכולתי עוד לשתוק ושאלתי אותו: "מניין לך כל הפרטים האלה?".

"מה זאת אומרת?", צחק, "הרי אני זוכר אותך מהקרב".

גיחכתי. איך הוא יכול לזכור אותי מהקרב? אבל הוא לא התבדח כלל. הוא החל לחטט בתיק שהחזיק בידו ושלף משם תמונה שבה נראיתי מצולם עם עוד כמה חברים בסדום, אשר בה היינו זמן-מה בטרם עלינו לגוש-עציון.

התבוננתי בתמונה ונדהמתי. "איך הגיעה התמונה הזאת אליך?", שאלתי. "התרמיל האישי שלך נשאר במנזר הרוסי, ואני לקחתי אותו", אמר הקצין הירדני. "בתיק מצאתי את התמונה הזאת, והחלטתי לקחת אותה, אולי אפגוש מישהו מן המצולמים בה ואחזיר לו אותה. כשראיתי אותך במחנה, שמתי לב לכך שאתה דומה מאוד לפנים שמופיעות בתמונה הזאת, ולכן החלטתי לספר לך על כך ולהחזיר לך את התמונה. קח, היא שלך".

הוא נתן לי את התמונה. הודיתי לו. כעבור רגע הבזיקה במוחי מחשבה מרטיטה. "יש לי אליך בקשה", פניתי לקצין הירדני, "בתרמיל שנשאר במנזר היו גם התפילין שלי".

"מה היה בתרמיל?", שאל מיד, כי לא הבין את פשר המילה תפילין. לא רציתי לסבך אותו בהסברים על מהות התפילין, כשם שלא מצאתי עניין להסביר לו כי אלו התפילין שקיבלתי לקראת בר-המצווה שלי. אבל מוכרח הייתי שידע מה הן תפילין.

למזלי, אחד החברים היה שקוע בתפילה בסמוך, ואני הראיתי לקצין הירדני את התפילין שהניח על ראשו וזרועו. "אין בעיה", אמר הירדני, "אחזיר לך אותן בפעם הבאה שאבוא לביקור במחנה".

אבל הוא לא הגיע פעם נוספת, או שמא הגיע אך לא הביא את התפילין.

חלפו שנים. במלחמת ששת הימים, תשע-עשרה שנים לאחר מלחמת השחרור, שחרר צה"ל את אזור נבי סמואל ובידו. אנשי המודיעין חיפשו חומר מודיעיני באחד הבתים, וכאשר חיטטו במגירה באחת השידות, מצאו בה שקית תפילין שעליה היה רקום שמי ותאריך בר-המצווה שלי. הם היו בטוחים שהשקית הזו שייכת לאחד הנופלים בקרב באזור נבי סמואל או הרדאר, שבקרבת מקום. למזלי, מכר שלי, שנכנס למקום עם אנשי פלוגתו, שמע את הסיפור המרגש שהחל לעבור בין החיילים, מיהר לראות את השקית וקרא בהתרגשות: "יצחק קופ! אני מכיר אותו! הוא חבר שלי! הוא חי, חי וקיים!".

כעבור ימים אחדים, כשידידי קיבל חופשה קצרה, בא אליי הביתה עוד קודם שנסע לביתו, והביא לי את השקית. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. ללא אומר ודברים החזקתי את השקית היקרה בידיי, ליטפתי אותה ועיניי לא שבעו מראותה. אכן נסגר מעגל שנפתח כמעט עשרים שנה קודם לכן בקרבות המרים של גוש-עציון.

בשיחה עם הידיד התברר, כי החקירה העלתה שבתום מלחמת השחרור עבר הלגיונר להתגורר בכפר שליד נבי סמואל, ואת שקית התפילין שמר לעצמו, מזכרת מהימים שנלחם נגדנו בגוש-עציון.

אגב, לסיפור זה יש גם ספח חביב. סיפור התפילין הוסיף להתגלגל ברחבי הארץ, צוטט בעיתונים אחדים ואף הובא בספר של העיתונאי הירושלמי יונה כהן, בכותרת "מציאה כשרה". והנה, באחד הימים הסעתי במכוניתי זוג תיירים מאמריקה לתפילה במערת-המכפלה. לאחר התפילה חזרנו לירושלים, וכמובן עצרנו ליד קבר רחל. בטרם צאתנו מהמכונית נשמע לפתע קולו של קריין החדשות, עמק פרי, המספר סיפור פיקנטי על שקית תפילין שנמצאה בביתו של ירדני ואשר נלקחה מאחד משבויי כפר-עציון. התיירים, ששלטו יפה בשפה העברית, עשו אוזנם כאפרכסת למשמע הסיפור המרתק. כאשר סיים הקריין את הסיפור, אמר: "בעליה של שקית התפילין הוא ירושלמי ששמו יצחק קופ".

"זה אתה?!", נזעקו התיירים, שלא האמינו למשמע אוזניהם. "כן", חייכתי, "זה אני והתפילין שלי". השניים היו מופתעים כל-כך עד שהתקשו לבטא את הפתעתם במילים. גם כשיצאו מהמכונית ופסעו לעבר קבר רחל אפשר היה לראות כי עדיין הם נתונים לרושם העז שעשה עליהם השילוב בין הסיפור המופלא על התפילין לבין המפגש הלא-צפוי עם בעליהן.

(על-פי הספר 'גדוד מכמש' מאת יצחק קופ, בעריכת מנחם מיכלסון)

מערכת האתר

השאירו תגובה