במהלך חיי הנישואין אנו ניצבים שוב ושוב בפני דילמות המבטאות את השונות שלנו. מה הפתרון לפערים הללו, האם הוויתור על העיקרון שלי הוא העצה? האם אנו נדרשים לוותר שוב ושוב? ובעצם מהו בכלל ויתור?! ואיך מוותרים בלי להיות ממורמרים?
יש שטוענים כי הוויתור הינו תכונה עיקרית בחיי הזוגיות. על אף זאת נראה כי הגדרה זו אינה מדויקת מספיק. כמו כן גם הטענה שוויתור אינו נצרך בחיי הזוגיות, היא לא נכונה. אז מה כן ומה לא? ראשית ננסה להגדיר מהו בעצם ויתור.
אפתח בדוגמא. "בעלי לא יודע לבקש סליחה. כך שבסוף כל מריבה אני זו שצריכה לוותר, ולהתנהג כאילו לא קרה דבר". ויתור מסוג כזה למשל אני מגדירה כ:"לבלוע את הצפרדע ו… להיחנק" (חלילה..). ויתור שכזה אמנם יוצר "רגיעה חיצונית", אך בלב הוא עלול ליצור ריחוק פנימי גדול יותר ומחנק נפשי.
ויתור הגורם לנו להרגיש מנוצלים, מקופחים או מרוחקים יותר- אינו ויתור של אמת. ועוד יותר מכך הוא אינו ויתור מועיל, אלא מפריד ומרחיק. כשאנו מוותרים בנושא מסוים, אך אנו נוצרים זאת עמוק בליבנו- כנראה שלא לגמרי ויתרנו. אמנם העדפנו ליצור "רגיעה" במציאות, אבל ויתור פנימי אמיתי לא נעשה.
הוויתור הוא דבר חשוב מאוד בחיים בכלל ובזוגיות בפרט, אך השאלה היא מתוך איזה מקום בנפש הוא מגיע. ויתור שמביא עמו תחושות של ניצול ושליטה, הוא זה המעורר את המרמור והניכור הפנימי (והזוגי), והוא זה שבסופו של דבר מעיד, כי לא בטוח שנעשה כאן ויתור של ממש. ייתכן כי ויתור זה נעשה מתוך מקום של "אין ברירה" (או אפילו של כפיה), או שהוא נעשה מתוך מקום של "התחשבנות" הדדית.
לעומת זאת, ישנו ויתור מסוג אחר המגיע דווקא מתוך מקום של בטחון עצמי ובטחון בה’. מתוך כוח. מתוך אהבה שלמה ורצון להיטיב. ויתור זה, המגיע מתוך תפיסה פנימית שזה הדבר הנכון לעשות, וכך אני בוחר/ת- הוא ויתור שיש בו אמת, כוח והשלמה. הוא זה שבעז"ה יכול לקרב ולהועיל. כשאנו מרגישים שלמים עם הויתור וההתחשבות ברצונו של האחר, גם הקושי (ופעמים רבות יש קושי), הופך להיות נסבל יותר. אנו זוכים לחוש כוחות גדולים יותר בהתמודדות עם הקושי, כאשר בתוכנו אנו שלמים עם המעשה שעשינו לטובת בן זוגנו.
הסכנה שבוויתור
שגרה של וויתורים בחיי הזוגיות עלולים להביא לשתי סכנות מרכזיות. האחת הינה מציאות שבה בן זוג אחד הופך להיות הוותרן "הכרוני" של הבית. כשהוויתורים הינם חד צדדים, ונהפכים להיות תפקידו הקבוע של אחד מבני הזוג, המצב בעייתי ודורש תיקון. במקרה הזה ישנה סכנה שהוותרן "הכרוני" יאבד את עצמיותו. יאבד את המקום שמגיע לו. יאבד את עצמו, ובדרך זו הוא עלול לאבד גם את כוחות החיות שבו.
לוותר כל הזמן זה אינו המתכון לחיים מאושרים. אולי המתכון לחיים מתוסכלים. אך לא לוותר בכלל זה גם לא מתכון לאושר. זה מתכון לנוקשות ולחוסר אכפתיות מהזולת. כמו כל דבר כמעט, האמת נמצאת בטווח הממוצע. באווירה ההדדית. קשר זוגי שיש בו אווירה של התחשבות הדדית (הכוללת לעיתים גם ויתורים), הוא קשר מאוזן. הרצון לוותר למען השלום, להתחשב למען בן או בת הזוג, הוא רצון חיובי מיסודו, אך הוא חייב להיות מאוזן, הדדי, ומתוך הרגשה טובה.
הסכנה השנייה שיש במציאות של ויתורים הינה כניסה לעולם של ’התחשבנויות’ (כפי שפירטתי מעט למעלה). "אני ויתרתי לך אז עכשיו מגיע לי ש…". כשהוויתור הופך להיות כלי להתנגחויות והתחשבנויות כלפי בן הזוג שוויתרו לו, כנראה שמשהו בוויתור המדובר לא נעשה ממקום נכון, כנה ושלם. וממילא אי אפשר לקרא לו ויתור אמיתי. אמנם ויתרנו באותו רגע על דבר חיצוני מסוים, אך בלב, ככל הנראה כלל וכלל לא ויתרנו…
ויתור שלם
על ויתור אמיתי ניתן ללמוד מרחל אמנו. רחל, בערב חתונתה, ויתרה לאחותה לאה על מנת שלא תתבייש. היא מסרה לה את הסימנים שקבעו היא ויעקב אבינו, ובכך אפשרה לה להיכנס עמו לחופה (ולקחת לה את החתן…), מבלי לביישה. אך גדולה נוספת של רחל, הינה העובדה כי מעולם לא הזכירה זאת ללאה אחותה. היא לא השתמשה בוויתור זה "כנגד" לאה. ויתרה בלב שלם שאחותה לא תתבזה. לא מוזכר ולו פעם אחת כי רחל (על אף הקושי שהיה לרחל אמנו כאשר היו ללאה ילדים ולה לא…) רמזה זאת בדיבור או בהתנהגות כלשהי כלפי לאה אחותה. זהו ויתור שנעשה בשלמות. גם בחוץ וגם בלב.
ויתור אמיתי הוא זה שלאחריו אתה שוכח. מרפה. כשאנו סוחבים שנים רבות את הוויתור שעשינו ובכל פעם מזכירים אותו מחדש, כנראה שלא באמת ויתרנו… להפך. אנו משתמשים בו ככלי נשק בכדי "לנצח" (לכאורה) בדילמה הבאה שתעלה. ויתור אמיתי מגיע ממקום של ענווה וכוח. ויתור שנעשה מכל הלב למען מטרות עיקריות וחשובות יותר עבורנו. לשם כך אנו מוכנים לשים את צרכינו לרגע בצד על מנת לשמור על ערך עיקרי יותר.
אין ספק שבשביל לוותר אנו זקוקים לכוחות נפש. זה בוודאי לא קל לשים את עצמי בצד ולמלא דווקא את רצונו של הצד השני. אך ככל שישנה אהבה ואווירה התחשבות הדדית, כך גם כוחות הנתינה והוויתור גדולים יותר.
ויתור אינו דרך חיים
עם כל זאת ראוי להדגיש שזוגיות חיובית לא כדאי שתתבסס על ויתורים. כשאנו מגיעים לחיי הנישואין וכל אחד מביא עמו את ההרגלים השונים, את האמונות, העקרונות והצרכים שלו- אין לנו מטרה לוותר כל הזמן אלא ללמוד להתחשב ולשלב את הצרכים. ליצור הידברות שמתוכה ניתן יהיה לשלב את שלי ושלו. לבנות יחד ולעצב את חיינו מתוך חיפוש והתאמה לרצונות של שנינו. ייתכן כי בתוך התהליך הזה ידרשו מאתנו ויתורים, אך הוויתורים אינם המטרה, אלא הם אחד מהכלים בכדי להגיע להסכמה, להידברות, להבנה ולדרך משותפת.
השאיפה העיקרית והכללית יותר הינה להגיע לחיבור שיש בו חשיבה משותפות והחלטות משולבות.
מתוך מקום שכזה ניתן לקבל כוח לוותר מבלי לחוש מרמור או כעס. כך אנו זוכים לוותר ויחד עם זה לדעת- כי פעם תורי ופעם תורו… כשישנה שגרה שלמה של שותפות, הדדיות, נתינה, אכפתיות ואהבה, קל יותר בעזרת ה’ ללמוד ממידתה של רחל, ולזכות ולוותר- באמת!
