"איך עשיתי דבר כזה?!" זו שאלה שקשה לנו לשאול את עצמנו, זו שאלה שמעניקה לנו הרגשה לא טובה. לא נעים לנו לחוש שטעינו. אבל- ממש כמו שנולדנו עם כוח בסיסי ללכת, כך גם נולדנו עם היכולת ליפול. כמו שטבועה בנו היכולת ללמוד ולשפר, כך נמצאת בנו באופן טבעי, גם היכולת לשגות. לטעות. אנחנו בני אדם. לא מלאכים.
ואם כבר יש משהו שמאפשר לנו להידמות מעט למלאכים, זה הכוח שלנו להודות בטעויות.
נושא מרכזי זה, מוזכר בתחילת ספר בראשית. בחטאו של האדם הראשון. כשאלוקים שאל את אדם אם הוא המרה את פיו ואכל מהעץ, לא אמר האדם ראשון: "חטאתי" אלא האשים את חוה אשתו, כמו שמתואר בבראשית: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת? ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל. ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית? ותאמר האישה: הנחש השיאני..". (בראשית ג, יג) האישה, בדומה לבעלה, האשימה גם היא מישהו אחר, את הנחש. אף אחד לא הודה בטעותו. הקושי או הפחד לקחת אחריות ואולי גם להיענש, היה גדול מדי.
אין אדם שלא טועה. טבע האדם הוא לטעות. אך מה שהופך אותנו לאנשים גדולים, ומצליחים באמת, הוא המוכנות להכיר בטעויות שלנו, ללמוד מהם, ודרכם לגדול.
ידוע למשל שצה"ל, הוא אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם כולו. לא מזמן שמעתי הסבר מעניין לכך. העובדה שהפכה את צה"ל להיות הצבא החזק והמקצועי בעולם, היא העובדה שצה"ל הכיר בטעויות שלו, והיה מוכן ללמוד מכך, ולהשתפר. לתקן ולשנות. לאחר כל מצבע צה"ל מבצע תחקיר, בודק את השגיאות, מדגיש את ההצלחות, ומשפר לקראת הפעם הבאה.
על אף זאת, פעמים יש לנו את התחושה, שאם נודה בטעות, בעצם גם נודה בכך שאנו חלשים. נודה בכך שאנו חסרים. ועל כך יש שתי תשובות מרכזיות.
א. אנחנו באמת חסרים. אנחנו לגמרי לא מושלמים. וכמו שמתארת האמרה הנפוצה: "כל עוד אתה חי, כנראה שיש לך מה לתקן…" (ובמקור: "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.."). אין ספק שהטעויות שלנו ממחישות לנו שיש לנו עוד עבודה לעשות. ועוד יותר מכך, עובדה זו שהננו חסרים, מדגישה לנו שצריכים אותנו ואת התיקון שלנו. יש לנו תפקיד לעשות פה, דווקא מתוך המקום שמתקן ומשתפר.
ב. להכיר בטעות, זו גדולה. זו איננה חולשה. לאדם יש קושי טבעי להודות בחסרונות שלו, אך ברגע שהוא מתגבר על קושי זה, ומסוגל לומר: "סליחה טעיתי". אזי, הוא כבר הופך לאדם גדול יותר. לאדם שמסוגל לוותר על אשליית השלמות, לטובת דבר נעלה יותר, והוא המוכנות לתקן, להשתלם יותר. באמת.
ניתן לראות זאת בכל תחומי החיים. בזוגיות למשל, לעולם נעשה טעויות. תמיד יגיעו המצבים בהם נפגע בטעות האחד בשני. אך העניין המרכזי הוא האם אנו מסוגלים ללמוד מהטעות. להתנצל ולתקן לפעם הבאה.
כך גם בחינוך הילדים. לטעות זה הכי טבעי ואנושי. אך השאלה האם אנחנו מסוגלים לקחת אחריות ולומר (אפילו רק לעצמי!): "עשיתי שגיאה, איך אני יכול לתקן?".
גם בעבודה שלנו זה ככה. אם נהייה מסוגלים להכיר בשגיאות שלנו, וכמו כן, גם נדע לקבל הערות מהזולת מבלי להדוף או להסתגר, נוכל להשתפר באמת. נוכל להפוך לאנשים גדולים. לאנשים שגדלים!
הכוח להודות בטעות, הוא הכוח שמאפשר לנו להיות טובים יותר. ההכרה בשגיאה מאפשרת לנו להתעלות באמת. ואם כבר דיברנו על הרצון לשלמות, אין ספק כי הדרך לשם, מוכרחה לעבור דרך הלמידה והצמיחה מהשגיאות שלנו…
להפוך טעות. לתהייה. לחיפוש. לעליה.
אין מה לפחד. לטעות כידוע זה אנושי, ולהודות בטעות זה כבר גדולה אמיתית.
אז יאללה, בואו נגדל יחד!
