בית חב"ד ארנונה-תלפיות ירושלים

א-ה 9.00-19.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

כל-נדרי במשלט

לפתע נשמעה שריקת המפקד, אזעקה לפעילות. ’חמש דקות על הג’יפים!’. את המחזור הנחתי תחת מושב הנהג, ומיד פתחנו בדהרה דרומה

המצור על ירושלים נעשה קשה יותר ויותר מאז כסלו תש"ח. רק כמה שיירות הצליחו לעבור בדרך-לא-דרך ולהביא אספקה לתושבי ירושלים. בכל שיירה היו אבדות, קרבנות בנפש וכלי-רכב שעלו באש.

את המכות הגדולות ספגו השיירות האחרונות, ובמיוחד האחרונה שבהן, שניסתה לפרוץ את המצור בכ"א באדר. השיירה ספגה אש תופת. רוב כלי-הרכב לא הצליחו להגיע אל היעד, אלא עלו בלהבות, ולא נותרו מהם אלא השלדים המפוייחים, המוצבים כיום לזיכרון בצידי הדרך העולה לירושלים.

בין הניצולים המעטים מהשיירה הזאת היה שמואל דייץ מחדרה. הוא מצטרף לשיירה במשאיתו הפרטית, שאותה העמיד באותה שעה לליווי השיירות. היחלצותו מהתופת הייתה נס בפני עצמו.

עם פריצת דרך בורמה, בימי הפסח, ניצל שמואל את ההזדמנות וקיבל רשות להצטרף לשיירה, כנהג. "נפרדתי מחיילי הגדוד החמישי של הפלמ"ח, שאותם ליוויתי. הייתי מעמיס מזון וציוד, מספק אותו למשלטים ולעמדות, וחוזר לחדרה", הוא מספר.

אחרי הקמת המדינה החליט שמואל להתגייס לצה"ל. הוא נסע דרומה והצטרף ליחידת המתנדבים המובחרת ’שועלי שמשון’. היחידה כבר רשמה כמה ניצחונות מול המצרים, ובסיסה שכן בבית-אריזה באחד הפרדסים.

מספר שמואל:

"מפקד הפלוגה, אריה שפק, תושב חדרה אף הוא, ראה את הכיפה שעל ראשי וניסה להניאני. ’עליך לדעת שהמטבח שלנו לא-כשר’, אמר.

"עניתי לו: ’אוכל להתקיים רק על לחם’. כשראה את נחישותי, צירפני לשורות. מאז היינו כל הזמן במלחמה. לעיתים נתנו לי רכב שנקרא ’חצי זחל משוריין’ (רכב בעל גלגלים קדמיים וזחל אחורי), אך פעמים רבות נכנסנו לשטח אויב בג’יפ לא-ממוגן. לנו זה לא שינה דבר. אנשי היחידה נלחמו כאריות, ואכן נחלו ניצחונות רבים, אם כי למרבה הצער ספגו גם הרוגים רבים. סוד הצלחתם היה התמסרות אין קץ וללא שיקולים אישיים.

"גם בשחרור שטחים מידי הערבים כוחה של היחידה היה רב, ואף עלה על מה ששחררו החטיבות הסדירות. בין היישובים שהיחידה השתתפה בכיבושם היו אשדוד, אשקלון וקריית-גת, ועיקר הכיבוש נעשה בהסתערות בג’יפים בלתי-ממוגנים ברובם מול האוייב. היו מקרים שהכיבוש נעשה על-ידי ג’יפ יחיד כמעט, כמו במקרה של קריית-גת, שאני הייתי הראשון להסתער עליה.

"ערב יום-הכיפורים הגיע. ירדנו לבסיס העורף כדי להתרחץ ולהחליף בגדים, דבר שלא עשינו זמן רב. תחת אחד העצים אכלתי ’סעודה מפסקת’ ונעלתי נעלי גומי. לקחתי את המחזור בדרכי למגורי הטייסים בתל-נוף. שם, בבסיס הטייסת, הוקצתה פינה מיוחדת לתפילה. הייתי מאושר מהמחשבה שתהיה לי אפשרות להשתתף בתפילת ’כל נדרי’ בציבור.

"לא הספקתי לצעוד מאה מטרים, ולפתע נשמעה שריקת המפקד, שמשמעותה אזעקה לפעילות. חזרתי מיד למתחם והמפקד קרא: ’חמש דקות על הג’יפים!’. את המחזור הנחתי תחת מושב הנהג, ומיד פתחנו בדהרה דרומה. זה היה בעקבות קריאה פתאומית ממשלטים שש ושבע באזור עזה, שהותקפו על-ידי המצרים וזעקו לעזרה.

"כשעברנו ליד גדרה ראיתי יהודי הולך לתפילת ’כל נדרי’, מחזור תחת זרועו וילד וילדה הולכים לצידו. המראה החזיר אותי כמה שנים אחורה, לסלבודקה. זה היה לאחר כיבוש ליטא בידי הנאצים. יחד צעדנו בליל יום-הכיפורים לתפילת ’כל נדרי’, עם אבי זצ"ל, הרב מנחם-מנדל דייץ’ שהיה חסיד חב"ד. ארבעה בנים לימינו וארבע בנות לשמאלו, ואימי, מרת צייטל בת הרב יצחק מלצר, מלפנים, עם אחי התינוק… (בח’ במרחשוון תש"א נספו כולם הי"ד).

"זמן-מה לאחר אותו יום-הכיפורים הצטרפתי לפרטיזנים. באחד הדיונים הפנימיים העליתי הצעה לפיצוץ גשר. המפקד ביקש לברר את שמי ונאמר לו שזה האיש המניח קוביות שחורות על ראשו… המפקד הגיב: ’היש עוד יהודים המאמינים באלוקים? כיצד הניח לגרמנים לעשות את מה שעשו?!’. עניתי לו: ’יש לנו יום אחד בשנה שנקרא יום-הכיפורים, שבו אנו מזכירים את עשרה הרוגי מלכות. בתפילה מסופר שהמלאכים זעקו ולא יכלו להבין את הסבל והעינויים שעברו, אך הקב"ה השתיקם, לבל יעזו לחקור עוד’. פניתי למפקד ואמרתי בעוז: ’אם המלאכים לא הבינו והוזהרו לשתוק, בני-אדם על אחת כמה וכמה’…

"הגענו לזירת הקרב והצלחנו להדוף את המצרים. כעת מצאתי את עצמי ליד הג’יפ, בפתח הבונקר של המשלט. הודעתי למפקד כי הנהיגה חזרה אינה קרבית, ולכן אסור לי לנהוג. את מכשיר האלחוט אני משאיר פתוח לשעת הצורך, ואם תידרש פעולה קרבית אהיה מוכן.

"את תפילת ’כל נדרי’ אמרתי לאור מנורת הנפט במשלט. כל-כך קיוויתי להתפלל ביום-הכיפורים בבית-הכנסת, עם מניין יהודים, אך ההשגחה רצתה אחרת. עמדתי לבדי וזעקתי את התפילה עתיקת-היומין. כך התפללתי את שאר תפילות היום, בלב שבור, אך מתוך התרגשות עצומה.

"כך עבר עליי יום-הכיפורים תש"ט, ובמוצאי היום הקדוש יצאתי יחידי בג’יפ בדרכי חזרה לתל-נוף".

(תודתנו לבעל המעשה על משלוח הסיפור)

מערכת האתר

השאירו תגובה