המאורע המרכזי בחג הפסח הוא ללא ספק ליל הסדר. זהו לילה המיועד לזכרון הנס הגדול שאירע לאבותינו במצרים. אחת המצוות העיקריות של ליל הסדר היא סיפור יציאת מצרים, וכל המרבה בה הרי זה משובח.
למעשה כולנו מקיימים זאת בראש וראשונה בקריאת ההגדה. תחילה שואל הבן : "מה נשתנה הלילה הזה…?" והאב וכל המסובים משיבים על השאלה בקריאת ההגדה, הפותחת בתאור תלאותיהם של אבות האומה, ממשיכה בירידת בני-ישראל למצרים, עשרת המכות, קריעת ים-סוף ומסיימת בגאולת עם ישראל.
היות ולבן תפקיד חשוב ומרכזי בליל הסדר יש לעשות הכל כדי שישאר ער בכל שלביו. לכן במשך הסדר ישנם מנהגים מיוחדים שכל תפקידם הוא לעורר את סקרנותם של הילדים ולהשאירם ערים. אנו דואגים להכין את שולחן הסדר כבר מבעוד יום ומשתדלים להניח עליו כלים נאים, וזאת בכדי לבטא את הרגשת היותנו בני חורין.
קערת הסדר
נשובנו מבית-הכנסת, עוד בטרם נתיישב לשולחן, נכין את קערת הסדר. מתחת לקערה אנו מניחים שלוש מצות זו על גבי זו (משתדלים שלפחות אלו תהינה מצות מהודרות : שמורות, עגולות ועבודת-יד) כנגד כהן לוי וישראל. על גבי הקערה אנו שמים מספר פריטים, ביניהם;
זרוע – גרוגרת או שוק של עוף צלויה. הזרוע מזכירה לנו את קרבן הפסח שאבותינו נצטוו לאכול בצאתם ממצרים והיא אף מסמלת את הזרוע הנטויה בה גאל ה' את עם ישראל.
ביצה – ביצה קשה (עם קליפתה), זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בזמן שבית-המקדש היה קיים. כאות לצער על חורבן בית-המקדש לוקחים את הביצה שהיא מאכל אבלים.
מרור – עלי חסה או חזרת. את המרור היו אוכלים עם קרבן הפסח והוא מזכיר לנו את מרירות בני-ישראל במצרים, ככתוב : "וימררו (המצרים) את חייהם בעבודה קשה".
חרוסת – מרקחת של תפוחים, אגסים ואגוזים ויש אף המוסיפים תמרים וצימוקים. על החרוסת להיות עבה וסמיכה, זכר לטיט בו התמקדה עבודת הפרך של אבותינו במצרים. נוהגים לרכך את החרוסת ביין אדום זכר למכת הדם.
כרפס – מין ירק ויש נוהגים לקחת בצל או תפוח אדמה. ישנם מנהגים שונים לסידור מרכיבי הקערה ובדרך כלל נוכל להעזר בציור המופיע בהגדה.
ארבע כוסות – חכמים תיקנו שתיית ארבע כוסות של יין (יש מקפידים שיהיה היין בצבע אדום, זכר לדם שנשפך ע"י פרעה בשוחטו את ילדי ישראל) או מיץ ענבים, זכר לארבע לשונות של גאולה שבאמצעותן הבטיח ה' את גאולת ישראל ממצריים: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". על אלה מוסיפים את הכוס החמישית שהיא כנגד ההבטחה : "והבאתי אתכם אל הארץ…". מאחר שהובטח לנו כי אליהו הנביא יבשר לנו את בוא
הגאולה מוזגים לו את הכוס החמישית ומקווים שיוגשמו כל חמש לשונות הגאולה.
גם הנשים חייבות במצות שתיית ארבע הכוסות, ומקפידים להרגיל במצוה זו גם ילדים מגיל חינוך (6-5).
הסיבה – כדי להראות את יציאתינו משעבוד מצרים לחירות, אנו יושבים בליל הסדר בהסיבה, כדרך המלכים. ההסיבה היא לצד שמאל וחיובה הוא בעיקר בזמן אכילת המצה הראשונה, אכילת האפיקומן ובעת שתיית ארבע הכוסות.
סימני הסדר
כדי להקל על עריכת הסדר קבעו לו חכמים סדר מיוחד:
קדש – פותחים בברכת הקידוש ו"שהחיינו" ושותים את הכוס הראשונה.
ורחץ – נוטלים ידיים אך לא מברכים על הנטילה.
כרפס – אוכלים ירקות טבולים במי מלח. מעשה זה מיועד כדי לעורר את סקרנות הילדים שאכן שואלים אחר כך "מה נשתנה הלילה הזה (שבו) . . מטבילים שתי פעמים".
יחץ – חוצים את המצה האמצעית לשנים ואת החלק הגדול מטמינים במפית לשם "אפיקומן" .
מגיד – חלק זה הוא בעצם כל סדר ההגדה הכולל את שאלת הבן ותשובת המסובים.
רחצה – נוטלים ידים לקראת הסעודה ומברכים: ".,.על נטילת ידים".
מוציא מצה – פותחים את הסעודה באכילת מצה. לפני האכילה מברכים שתי ברכות: "…המוציא לחם מן הארץ" ו-"…אשר קידשנו במצוותיו, וציונו על אכילת מצה".
מרור – אוכלים לפחות כ-19 גרם מן המרור ומברכים : "…על אכילת מרור".
כורך – טובלים את החזרת במעט חרוסת ומורחים אותה בין שני חלקי המצה, כמו שהלל הזקן היה נוהג לעשות על-פי הכתוב; "על מצות ומרורים יאכלוהו".
שולחן עורך – סעודת החג עצמה. משתדלים שהסעודה תהיה מגוונת ועשירה, כיאה לבני חורין.
צפון – בסיום הסעודה מוציאים את האפיקומן ממנו אוכלים לפני ברכת-המזון, כדי שיוותר בפה טעם המצה שהיא אחת המצוות העיקריות של הלילה.
ברך – מברכים ברכת-המזון הכוללת את תפילת "יעלה ויבוא".
הלל – אומרים את פרקי ה"הלל" על הניסים והנפלאות של יציאת מצרים. מסיימים את אמירת ההגדה תפילת "לשנה הבאה בירושלים".
עם הלוח ביד – תפילות החג וספירת העומר
תפילות חג הפסח זהות לתפילות "שלוש הרגלים" המצויות בסידור. בתפילת מוסף של היום הראשון מוסיפים את תפילת הטל. מעתה מפסיקים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ואומרים "מוריד הטל" . כמו-כן לא מבקשים יותר "ותן טל ומטר" אלא "ותן ברכה". את תפילת הטל פותח החזן בחורת הש"ץ ובה אנו מבקשים בין היתר: "טל ושובע מלא אסמינו. הכעת תחדש ימינו . . בטל" ומסיימים בהכרזה: 'ישאתה הוא ה' אלוקינו, משיב הרוח ומוריד הטל – לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון".
בכל יום מימי חול-המועד מתפללים בשחרית כבימי חול ומוסיפים את תפילת "יעלה ויבוא". לאחר קריאת התורה מתפללים תפילת מוסף של שלושה רגלים. מוסיפים באמירת הלל אך לא אומרים את כולו. מהלילה השני של חג הפסח מתחילים לספור לאחר תפילת מעריב את ספירת-העומר עד חג השבועות, בדיוק כמו שבני-ישראל ספרו חמישים יום מצאתם ממצרים ועד לקבלת התורה על הר סיני. ספירת- העומר היא מצוות עשה מהתורה, ככתוב : "וספרתם לכם ממחרת השבת (ממחרת היום הראשון של פסח שהוא יום שבתון) . . שבע שבתות תמימות תהיינה . . תספרו חמישים יום…". חיוב הספירה מתחיל מיד עם צאת-הכוכבים. אנו מברכים לפני הספירה: "…אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר" ואחר כך סופרים: "היום יום אחד לעומר" ; "היום שני ימים לעומר" וכך הלאה.
