בית חב"ד ארנונה-תלפיות ירושלים

א-ה 9.00-19.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

"הנשמה שלי היתה בהר סיני"

פעמיים בחייו פגש ד"ר אהרן אברהם, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים 'בריטש קנדי' במומביי, את בני הזוג הולצברג הי"ד ● בפעם הראשונה – כאשר טיפל בבנם שסבל מבעיה רפואית, ותוך כדי כך למד לדעת שה'גיור' הרפורמי שעבר אינו שווה מאומה והחליט לפנות שוב למסלול גיור, הפעם על פי ההלכה ● ובפעם השניה – לאחר הפיגוע הנורא ב"בית חב"ד", כאשר זיהה בחדר המתים את גופות הנטבחים הי"ד ושמר עליהם מפני נתיחה שלאחר המוות

אף אחד מבעלי ההון, מאנשי העסקים, מהקונסולים, מהשגרירים, מהשרים ומחברי הפרלמנט המתגוררים במומביי בשל עיסוקיהם, המטופלים בקביעות בבית החולים היוקרתי 'בריטש קנדי', לא מצפה לפגוש דמות שכזו כשהוא מחפש את מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים. בית החולים "בריטש קנדי" הוא אכן בית חולים יוקרתי, ולא רק יחסית לסטנדרטים הרפואיים המקובלים בהודו. המון העם בהודו לא יכול להרשות לעצמו להתקרב לארמון הזה, והאמת שרובו אף לא חושב על כך, פשוט אין לו סיכוי. לחייו של מנהל המחלקה מכוסות בזקן, לראשו כיפה שחורה ומבעד לחלוק המנתחים הירוק מבצבצות להן ציציות. לא, הוא אינו ישראלי, הוא רק ביקר בישראל חמש פעמים. מנהל המחלקה הזאת ד"ר אהרן אברהם, עושה ממש בימים אלה את צעדיו האחרונים לקראת גיור מלא שלו ושל כל בני משפחתו, בבית דין לגיור בארץ ישראל.

הוא אמנם עדיין אינו נחשב ליהודי, אבל הוא מקפיד על קלה כבחמורה והוא אפילו נחשב לאחד מראשי הקהילה היהודית כאן. כבר עשרים שנה שהוא, אשתו מלכה וילדיו שמואל, שרה ושרון מקפידים מאוד בשמירת המצוות כולן מהחל ועד כלה, והם כמובן גם מקפידים להדליק את האור או לכבות אותו מספר דקות לפני צאת השבת, שהרי 'גוי ששבת חייב מיתה'. יתרה מזאת, שלושת ילדיו של הרופא ממומביי מעולם לא ידעו חיים שלא על פי תורה, שכן ד"ר אברהם העניק לילדיו חינוך יהודי קפדני ומחמיר. רק כשגדלו הבינו שהם בעצם אינם יהודים עדיין.

ד"ר אברהם היה הרופא ששמר על הגופות של ששת הנרצחים היהודים באירועי הטרור שפקדו את מומביי וגם את בית חב"ד שם. יומיים וחצי שהה ד"ר אברהם בתוך חדר המתים של בית החולים הממשלתי. "ידעתי שאם אזנח את הגופות אף לרגע, הן מיד ינותחו", סיפר ד"ר אברהם ל'משפחה', והדברים התפרסמו בכתבה מיוחדת שבה שוחזרו אירועי מומביי. הפרסום עורר הדים רבים מאוד והתרגשות עצומה ממעשה הגבורה של הרופא.

חיים של מסירות נפש

אבל מעשה הגבורה של ד"ר אברהם אינו חד פעמי. חייו וחיי משפחתו הם מסכת של גבורה יום יומית בקיום המצוות בהודו. מדי שבת צועדים אהרן, אשתו וילדיו לבית הכנסת, הנמצא במרחק שעה הליכה מביתם, שלוש פעמים – פעם לקבלת שבת ולתפילת ערבית, פעם לתפילת שחרית ופעם לתפילת מנחה, וכמובן הם גם חוזרים ברגל. מטבחם כשר למהדרין, והילדים הלומדים בבית ספר הודי רגיל, שכן במומביי בית הספר היהודי כבר לא פעיל, מסתובבים בלבושם היהודי. כך למשל שמואל הגדול מסתובב בבית הספר בכיפה ובציציות בחוץ ומוצא עצמו מסביר לחבריו מדוע הוא הולך כך ומדוע אביו לבוש כפי שהוא לבוש.

בתוקף היותו מי שהוא, משמש ד"ר אברהם הרופא של הקהילה היהודית, וגם בני המושבה הישראלית הקטנה מקבלים ממנו טיפול אישי. זאת המשפחה שדאגה לאוריה הצלם ולי מאותו רגע נפלא שבו פגשתי אותו ואת בנו בבית הכנסת, ועד הרגע שבו עזבנו את מומביי וחזרנו הביתה לישראל. אגב, מיד לאחר מכן עלה ד"ר אברהם על מטוס אחר וטס לסמינר רפואי בבלגיה, כדי להרצות בתחום מומחיותו: רפואה דחופה וטראומה. הוא עמד על הבמה לפני הרופאים הגויים כשהוא חבוש כיפה, ומבעד לחליפתו מבצבצות הציציות. הוא שש על כל הזדמנות בה הוא יכול לספר לכולם כיצד גילה את היהדות, דת האמת, ומדוע הוא בז לעבודה זרה.

בשעה מאוחרת בלילה, בחדרו שבבית החולים במומביי, בין טיפול דחוף לניתוח דחוף עוד יותר, הניח ד"ר אברהם את כלי אומנותו והתפנה לספר לנו את סיפורו המדהים, כשמפעם לפעם הוא מוזעק אל מיטתו של אחד מחוליו. "תבינו, זאת לא מחלקה רגילה, אלא טיפול נמרץ", התנצל מפעם לפעם כשעזב אותנו לטובת אחד החולים.

הוא נולד בהודו בשם בהגירדס פראדס. אביו היה ראש הכמרים בבית עבודה זרה באזורו. "אבא האמין בפסלים", מספר ד"ר אברהם, "הוא עבד להם וסגד להם, הניח לפניהם אוכל אף שהם מעולם לא אכלו וסיפר לנו על שיחות עמם שמעולם לא התקימו. היו שם פסלים שונים ומשונים שאבא ייחס להם כוחות מיוחדים, ורק אני שהייתי אז צעיר חשבתי שאולי אני לא מבין. לא הבנתי איך אבא מכבד מה שבסך הכל אני יכול לשבור בהינף פטיש אחד, לא הבנתי מדוע אימא טורחת בהכנת מאכלים לפסלים, ובסופו של דבר לעתים אני אוכל אותם בהחבא. בהתחלה תליתי את חוסר הבנתי בגילי הצעיר, אולם ככל שהתבגרתי יותר כך גדלה תמיהתי עוד יותר, והבנתי שלעולם לא אאמין בזה. אבא לימד אותנו את התפילות שאומרים לעצים והאבנים האלה, אבל לא אמרתי אותן. אני הבן הבכור, ממני ציפו שאמשיך את דרכו של אבא, אבל ככל שעבר הזמן היה לי ברור יותר ויותר שאני לא הולך לממש את הציפיות".

בדרך אברהם אבינו

כשסיים בהגרידס את חוק לימודיו, החלו הוויכוחים הגלויים בינו לבין אביו. "אמרתי לאבא משהו כמו – 'פה להם ולא ידברו אוזניים להם ולא יאזינו עיניים להם ולא יראו'. (אז עוד לא הכרתי את הפסוק שבתהילים, אבל אמרתי את הרעיון הזה במילותי שלי.) אני הוא שאוכל את האוכל שאימא מבשלת ושאתה מניח שם, איך אתה יכול להאמין בשטות הזאת?" מספר ד"ר אברהם. "אבא שמע ושתק, לא היו לו כל תשובות הגיוניות. "לא יכולתי לשאת את העובדה שאבא מאמין בשטות הזאת. אני אמנם אעזוב אותו ואלך לדרכי, אבל הוא את שארית חייו יבזבז על הבל וריק. רציתי להראות לו שהאלים אינם שווים דבר. יום אחד נכנסתי לבית העבודה זרה שלו כשבידי פטיש, ופשוט ניפצתי לו את הפסילים. הוא כמובן צעק ואמר לי 'האלים כועסים', ואני השבתי לו – 'אם הם כועסים שיעשו משהו, שיקימו את עצמם. אני מתגרה בהם, שיעשו משהו".

רק מאוחר יותר התוודע לדמותו של אברהם אבינו ולמדרש המספר כיצד הוא ניפץ את פסיליו של תרח. "לו הייתי יודע", הוא אומר בחיוך, "אולי גם הייתי מציב את הפטיש בידיו של האליל הגדול וטוען כי הוא שניפץ את חבריו. אבל לא הייתי מודע".

כשהוא מריר וכועס עזב בהגרידס הצעיר את כפרו והגיע לאוניברסיטת מומביי. שם עבר בהצלחה את הבחינות והתקבל ללימודי רפואה. אבל גם בזמן לימודי הרפואה לא הזניח את רוחניותו והמשיך לחפש את דת האמת, ולבדוק את מי צריך לעבוד ומי ברא את העולם. "הסתכלתי על היופי שבעולם, ולאחר מכן, במהלך לימודי הרפואה שלי, גם ראיתי כיצד בנוי גוף האדם, באיזה דיוק הוא מתפקד ואיך המכונה הכי משוכללת שיצר אדם אינה יכולה לתפקד כמו אדם. אמרתי לעצמי, את זה מישהו חייב לייצר, מישהו חייב לתכנן – זה לא נוצר לבד. עולם מופלא כזה חייב להיברא בידי כוח מרכזי, חייבים לחפש אותו". וכך יצא הסטודנט הצעיר למסע חיפוש אמונתו בעולם.

באוניברסיטה הוא פגש בחבורת סטודנטים צעירים נוצרים. נוצר קשר ביניהם, ובין יתר השיחות התנהלו גם שיחות באמונה. חבריו ראו שהוא מחפש אמונה, נתנו לו תנ"ך ולהבדיל את הברית החדשה.

"נפתח לפניי עולם חדש שלא הכרתי קודם. קראתי בשקיקה את ספר התהילים והתוודעתי לראשונה לדמויותיהם של משה רבנו, של אברהם אבינו ושל עם ישראל. עדיין לא הכרתי לעומק את האמונה, לא קיבלתי עליי את הדת הנוצרית, אבל התחלתי להתעניין", הוא מספר. "באותם ימים זה אמנם העסיק אותי, אבל לא העסיק מדיי, שכן הייתי שקוע כל כולי בלימודי הרפואה. רציתי להשיג ציונים טובים וחייתי ממבחן למבחן. מפעם לפעם פתחתי את ספר התנ"ך וקראתי בו, לא לעומק מדיי, ולאחר מכן הנחתי אותו בצד וידעתי כי אי פעם אצטרך להשלים את החסר ולדעת מי הוא בעל דת האמת. לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על העם היהודי, אלא רק ידעתי על עצם קיומו".זוג השלוחים הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד

קיים את הנער הזה

הסטודנט הצעיר סיים את חוק לימודיו בהצלחה והתחיל לעבוד כרופא מתמחה באחד מבתי החולים במומביי. שם גם החל מעיין בתנ"ך. "הרשימה אותי מאוד דמותו של אברהם אבינו, האיש שגילה את אלוקים והביא את דבר הבשורה הזאת לעולם, והרשימה אותי מאוד דמותו של יוסף הצדיק". לימים החליטו האחות והרופא להקים את ביתם ביחד וגם לשנות את שם משפחתם למשפחת אברהם, וד"ר בהגרידס החליט לשנות את שמו הפרטי לאהרן. "אהרן הכהן אף הוא היה דמות מופת מלאת הוד והדר", הוא מסביר בחיוך.

בינתיים נולד הבן הבכור למשפחת אברהם. אביו אהרן אינו יודע שצריך למול את בנו, אבל הוא קורא את שמו שמואל. "רק כשמלאו לשמואל שנה, הבנתי שצריך למול את בני, אבל לא ידעתי איך".

אחד ממכריו אמר לו: אתה צריך להגיע לבית הכנסת של הקהילה היהודית, שם יוכלו לתת לך תשובות מלאות על השאלות. באחד הימים שם אפוא ד"ר אהרן אברהם את פעמיו לבית הכנסת 'כנסת אליהו', אחד מבתי הכנסת היהודיים הפעילים במומביי. מה שלא ידע ד"ר אברהם, כי בדרך כלל בתי הכנסת סגורים, וכי היום היחיד שבו הם פועלים באופן מלא הוא בשבת. למזלו, אותו היום היה שבת. בבית הכנסת הוא פגש את נשיא הקהילה היהודית פרדי סופר ושטח בפניו את בקשתו.

"סופר הביט בי כמו שמביט תרנגול בבני אדם", מתאר ד"ר אברהם. "'כדי לעשות ברית כדת משה וישראל עליך להיות יהודי', אמר לי. 'אם אינך יהודי אתה לא יכול לעשות זאת'". וכך נודע לאהרן אברהם כי יש אפשרות להפוך ליהודי, אם כי היא אינה פשוטה. "גמלה ההחלטה בלבי כי אני יוצא לדרך", מסביר ד"ר אברהם.

אלא שלא היה מי שייקח עליו את האחריות על המשפחה ההודית המוזרה המעוניינת כל כך להיהפך ליהודייה. ד"ר אברהם לא ויתר והמשיך להגיע לבית הכנסת. באחד הימים הגיע למומביי, בשליחות ארגון הג'וינט, רב מקנדה. הרופא הצעיר והעקשן שמע על בואו וביקש להיפגש אתו ולבקש ממנו להתחיל לעבור את התהליך שיש לעבור לקראת היותו יהודי. "הרב נפגש עמנו לשיחה ארוכה, סיפרתי לו הכל, כיצד שברתי את הפסלים, כיצד איני יכול לסבול את הנצרות וכיצד אני רוצה להיות יהודי. הרב אמר לי שבדרך כלל דוחים את הגרים בעם ישראל, אבל אני נראה לו משהו מיוחד, אולי נשמה יהודית, ולכן הוא יעזור לי. בעזרתו גם התחלתי לשמור על חלק מתרי"ג מצוות. התחלתי ללמוד עברית, התחלתי להכיר את הסידור ובאתי ללימודים ארבע פעמים בשבוע".

כשהיה שמואל בן שש הוכנס בבריתו של אברהם אבינו בפיקוח רפואי מלא של האב המאושר. בינתיים נולדה גם הבת, ושמה נקרא שרה, על שם שרה אמנו, אמן של כל הגרות.

אווירה של קדושה

כאמור, אהרן אברהם ובני ביתו התחילו לפקוד את בית הכנסת מדי שבת, וארבע פעמים בשבוע הוא עזב את כל עיסוקיו הרפואיים ובא ללמוד יהדות. אט אט החל להתוודע למצוות. פרדי סופר, האיש שדחה אותו בהתחלה, אף לא זיהה שהמתפלל המתמיד שלידו הוא הרופא המוזר שבא לחפש מוהל לבנו. לאט לאט הוא גם התחיל לשמור מצוות.

משפחת אברהם הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית. בעקבות פטירת אחד הגבאים התמנה אהרן אברהם לגבאי התפילות בבית הכנסת 'כנסת אליהו', כשאיש מהמתפללים אינו מעלה בדעתו שהמשפחה הזאת כלל אינה יהודייה.

כשהקהילה היהודית קיבלה בקשה מהסוכנות להרכיב משלחת שתגיע לביקור בישראל, היא כללה את אהרן אברהם בחברי המשלחת. "במשך שישה ימים הייתי בארץ ישראל, ביקרתי בשכונת 'מאה שערים' וגם בעיר בני ברק והרגשתי כאילו מישהו מכה בקודקודי. הרגשתי שאפשר לחתוך את הקדושה באוויר, שבכאלה מקומות אני רוצה לחיות – אווירה של קדושה, עיר שלמה שכולה דתית אורתודוקסית. איפה מוצאים דבר כזה? בתור רופא ביקרתי גם בבתי החולים בארץ, התרשמתי מרמתם המקצועית וחזרתי משולהב הביתה, בהחלטה שלא רק שאנחנו רוצים להתגייר, אלא גם לעלות לארץ הקודש".

בינתיים עזב הרב הקנדי את מומביי ושב לביתו, ומשפחת אברהם נותרה ללא רועה רוחני. באותה עת הגיעו למומביי 'רבנים' רפורמיים והכריזו כי אצלם אפשר לעבור גיור מיד. אהרן אברהם לא הבין בדיוק את ההבדל בין הרפורמים לשאר הזרמים וקפץ על המציאה כמוצא שלל רב. "היום אני צוחק מעצמי", הוא אומר. "באחד הימים כינסתי את ילדיי והודעתי להם כי היום הם הולכים להיות יהודים. באנו כולנו לבית הכנסת הרפורמי, הצהרתי כי אני רוצה להיות יהודי, הם הטבילו אותנו במקווה ונתנו לנו אישור שאנחנו יהודים. זה היה מהר וחלק, והרגשתי כמו איש חשוב מאוד שהתקבל אצל הרופא בלי תור. זה היה מוזר, אבל היינו באופוריה, לא שמנו לב לקטנות. הילכנו בהרגשה כי עכשיו אנחנו יהודים". משפחת אברהם שמה פעמיה לקונסוליה הישראלית להגיש בקשה לעלייה לישראל כי הרי עכשיו היא יהודייה, אבל הקונסוליה השיבה את פניה ריקם ולא אישרה את בקשתה.

בינתיים שב ד"ר אברהם וביקר בישראל, הפעם כאורח רפואי של בית החולים 'בילינסון'. שם הוא גם עבר התמחות מיוחדת ואף קיבל הצעת עבודה, וזו עדיין שמורה לו עד עצם היום הזה. באותה הזדמנות נפגש ד"ר אהרן אברהם עם מי שהיה אז יו"ר הסוכנות היהודית אברהם בורג והתחנן בפניו להתערב למענו. הוא חזר להודו לאחר שקיבל הבטחות עמומות ולא היה לו ברור אם תאושר לבסוף עלייתו לישראל.

חמישה חומשים במתנה

הישועה באה ממקום בלתי צפוי. באותה תקופה הגיעו למומביי 'כוכבים' חדשים: הרב גבריאל והרבנית רבקה הולצברג הי"ד. אהרן אברהם, שבאותה עת כבר היה נטוע עמוק בתוך הקהילה היהודית עד שכמעט איש לא זכר שהוא בעצם אפילו לא יהודי, התוודע אליהם בדרך מעניינת מאוד. "היו להם שני ילדים, האחד סבל מבעיה גנטית ונזקק לטיפול רפואי צמוד. המליצו להם עליי, ואני אכן ליוויתי את הבן החולה שלהם.

לצערי לבסוף הוא נפטר. הילד נזקק לאשפוזים רבים מאוד, ותמיד דאגתי שיאשפזו אותו אצלי בבריטש קנדי ולא בשום בית חולים אחר. באחת הפעמים היה צריך לאשפז אותו בשבת. אמרתי לגבי, אתה תשוב לביתך, הקהילה היהודית כולה זקוקה לך, אני אשאר כאן להשגיח עליו. במהלך השבת הוא שלח את סנדרה העוזרת שתחליף אותי, אבל לא היה תחליף למשגיח שהוא גם רופא. בסיום השבת הוא רצה לשלם לי כסף, סירבתי בכל תוקף והוא נתן לי חמישה חומשי תורה, מתנה השמורה עמי עד היום".
באותה תקופה הבין הרופא שהוא בעצם אינו יהודי, שכן גיור רפורמי מהיר לא הופך אותו ליהודי. הוא התחיל ללמוד שיעורי יהדות אצל גבי, רעייתו למדה במקביל אצל הרבנית רבקי וגם הילדים החלו ללמוד שיעורי יהדות. משפחת אברהם החלה להרגיש כי היא עולה סוף סוף על דרך המלך וכי יש מי שמדריך אותה בנתיבות היהדות בדרך העולה בית ה'.

בדרך הוא עוד עבר הרפתקה בתנועה הקונסרבטיבית שרצתה אף היא לאמץ אותו אל חייקה. למומביי הזדמן 'רב' שכזה, הוא רצה להכיר את הקהילה היהודית, ומדרך הטבע הזמינה הנהלת בית הכנסת לארוחת ערב גם את הרופא, שכבר היה חלק מהקהילה היהודית על אף שלא היה יהודי. "ארוחת הערב הייתה נחמדה מאוד, ובמהלכה נודעה ל'רב' בעיית הגיור שלי. הוא הציע כי אני ובני משפחתי נגיע ללונדון לבית דין מיוחד שלהם. הוא אף הבטיח כי כרטיסי הטיסה והאירוח יהיו חינם – אנחנו רק נצטרך לבוא. מובן שביטלנו את הדבר. עכשיו ידענו שהגיור היחיד הבא בחשבון הוא גיור אורתודוקסי כדת וכדין באמצעות הרשויות המוסמכות מטעם ההלכה.

"כל חיינו התנהלו סביב בית חב"ד", מספר ד"ר אברהם. "זהו המקום היחיד שבו ניתן היה להשיג אוכל כשר. גבי ורבקי היו המדריכים שלנו, לא זזנו בלעדיהם. הם נתנו לנו יהדות ואנחנו החזרנו להם ברפואה. כאמור בגלל ילדם החולה הם היו זקוקים לרופא צמוד, ואני שמחתי מאוד שיכולתי להחזיר להם. בימי חול אכלנו בבית, אבל בשבתות ובחגים היינו אצלם", הוא מספר. "אצלם גם גיליתי את המדרש המתאר איך אברהם שיבר את הפסילים בבית תרח ואיך הוא שם בידו של האליל הגדול את הפטיש. כל כך הזדהיתי עם המדרש", מספר ד"ר אברהם.

עשרים שנות מסע

שמירת מצוות בהודו אינה פשוטה כלל ועיקר. ד"ר אברהם, שהתמנה בינתיים למנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שבו עבד, שוהה בבית החולים ימים כלילות, אבל למסעדה של בית החולים לא נכנס, מטעמי כשרות כמובן. את כל האוכל הוא מביא מהבית ואוכל אותו בצלחות חד-פעמיות. בחדרו מוצב מקרר קטן מאחר שאינו סועד בשום מקום אחר פרט לחדרו. אט אט החלו גם סימנים יהודיים להיות חלק בלתי נפרד מלבושו של הרופא. על ראשו הופיעה כיפה, על סנטרו גידל זקן ומבין בגדיו החלו לבצבץ חוטי הציצית. בלבוש הזה ממש בחר גם בנו שמואל להופיע לבית הספר התיכון ההודי. כבן לחברה הגבוהה בהודו למד שמואל בבית ספר תיכון מיוחד של החברה האקסקלוסיבית, שם הותקף בשאלות על מהות לבושו המשונה. וכך מצא עצמו שמואל, בן ארבע עשרה בלבד, מנסה להסביר לחבריו מהי יהדות ומהי התורה, בזמן שהוא עצמו עדיין לא יהודי.

על דבר אחד מקפידרבקה הולצברג הי"ד בפעילות בבית-חב"ד, השנה ים מאוד בבית משפחת אברהם: חמש דקות לפני צאת השבת הם מדליקים את האור או מכבים אותו, על מנת שלא ישמרו שבת, שכן דינו של גוי ששומר שבת – מיתה.

ד"ר אברהם הפך לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, עד שלא פעם טעו וקראו לו לעלות לתורה. הרופא היה צריך להסביר לבעל הקורא שכגוי הוא אינו יכול לעלות לתורה. כך למדו לקראת יהדותם ואף פתחו תיק של גיור במנהל הגיור של הרבנות הראשית לישראל.

לפני כשנה הם היו בישראל, היו בבית הדין, אך הליך גיורם טרם הושלם, ונקבע להם תאריך אחר להשלמת תהליך גיורם. בינתיים אירע האסון הנורא שבו קיפדו את חייהם גבי ורבקי הולצברג ועוד ארבעה יהודים, וכן מאות אזרחים הודים. חברי הקהילה היהודית ועובדי הקונסוליה הישראלית אינם מסתירים את התפעלותם ממסירות נפשו של ד"ר אברהם בהגנה על גופותיהם של הישראלים והיהודים שהיו שם.

בעוד כשבועיים ימים יגיעו בני משפחת אברהם לישראל, יתייצבו בפני בית הדין לגיור בקריית גת וישלימו את הליך גיורם. שתי הצעות עבודה ממתינות לד"ר אהרן אברהם, מומחה בעל שם לטראומה ולרפואה דחופה: האחת בבית החולים בילינסון, שם כבר מכירים את עבודתו, והשנייה בבית החולים "שערי צדק", שם שמעו עליו.

בכך הוא ישלים את הדרך הארוכה שעשה, את המסע בדרך ליהדות. "בני ישראל עשו את המסע הזה בארבעים שנה, לי עשו 'הנחה': עשיתי את המסע בעשרים שנה בלבד", אומר הדוקטור בחיוך.

'שמואל היהודי' כבר לא הודי

קצת יותר מחודש לאחר שארח ד"ר אהרן אברהם את כתב וצלם "משפחה" בהודו, משיבים לו אהרן גרנביץ'-גרנות ואוריה תדמור במטבע משלהם ומקלים על הבן, שמואל, את חבלי הקליטה והגיור בארץ הקודש

במשך חמישה ימים הסתובבנו שנינו בהודו. ביום השני לשהותנו פגשנו את משפחת אברהם בבית הכנסת. כבר משהושיט ד"ר אהרן את ידו החמימה ובירך אותנו ב'שבת שלום', הרגשנו שאנו נמצאים בבית. בני משפחת אברהם לא עזבו אותנו לרגע. הם דאגו לנו כל ימי שהותנו במומביי כדאגת הורים לילדיהם, ליוו אותנו בכל האתרים, ביקרונו בבית המלון ודאגו לתת לנו הוראות רפואיות לבל נידבק חלילה באחת המחלות הנפוצות בהודו. מי שהיה צמוד אלינו כל העת היה בנם בכורם שמואל, בחור נפלא בוגר כיתה י"ב, החובש בגאון את כיפתו ואינו מפחד ללכת כשציציות בחוץ גם במקומות הנידחים ביותר. הבטנו בבחור הצעיר הזה בהתפעלות עצומה, על שהוא גורם בגילו הצעיר ועל אף שאינו יהודי לקידוש ה' גדול כל כך – וקינאנו בו. ברחוב מכירים כולם את 'שמואל היהודי' המשמש שגריר לעם היהודי בכל מקום שבו הוא נמצא. קינאנו גם באביו הנפלא ד"ר אהרן אברהם, שהצליח כל כך בחינוך שהעניק לילדיו.

"אני רוצה ללמוד בישיבה", שח לנו שמואל את דאגתו. "אני רוצה להיות תלמיד חכם, לדעת תורה, אין לי מה לחפש בהודו", חזר ואמר. הצענו לאביו ד"ר אהרן לשגר את בנו אלינו לארץ ישראל כדי שיתחיל את לימודיו בישיבה המכינה לקראת גיור בישראל.
ביום שלישי ד' באייר, בשעה 4.40 לפנות בוקר, התייצבנו שנינו בנמל התעופה בן גוריון כדי לקלוט את שמואל אברהם שאכן הגיע לארץ. מנתב"ג לקחנו אותו לתפילת שחרית ראשונה בכותל המערבי, שם הוא גם הניח תפילין לראשונה בחייו, לא לפני ששאלנו רב המתמחה בנושא גיור אם מותר לו להניח תפילין אף שעדיין אינו יהודי. באי הכותל המערבי שכבר ראו כמה דברים בחייהם, התרגשו למראה הבחור ההודי הצעיר המניח תפילין ובוכה בדמעות שליש. חלק מהם, שהתוודעו לחלקו של אביו באירועי מומביי בשל הכתבה שפורסמה עליו ב'משפחה', בכו אתו יחד.

עובדי עיתון 'משפחה' שאותם הכיר במשך היום, התרגשו אף הם מאוד. למחרת שהה בחיק משפחותינו, וביום חמישי לקחנו אותו לביקור בבני ברק ובמאה שערים, שני מקומות שביקש מאוד לראות בשל הסיפורים שסיפר עליהם אביו עוד בהודו. ביום ראשון שלאחר מכן הוא החל את לימודיו במחלקה האנגלית ב'מכון מאיר', שם נקלט באהבה גדולה. הוא לומד עברית, משנה, הלכה ואפילו מעט גמרא. המעגל נסגר. כמעט.

מערכת האתר

השאירו תגובה