סוף סוף הגיע תורם להכנס. בצעדים כושלים פסעו בני הזוג אל תוך חדרו של הרופא הנודע, כמי שמצפים לגזר הדין. על שולחנו היה מונח תיק רפואי עב כרס, שעל כריכתו התנוסס שמו של ילדם בן ה-11.
"דוקטור", פתחה האם בקול חנוק מבכי, "אנו מתחננים לפניך, הבהר לנו את מצבו האמיתי של בננו".
הרופא השפיל מבטו והיה נראה כאילו המילים ממאנות לצאת מפיו. לאחר דקות של שתיקה, שנראו כנצח, פנה אל ההורים:
"חודשים ארוכים הוכחתם גבורת נפש עילאית, עמדתם בכל המצבים הקשים ולא איבדתם את עשתונותיכם. גם עמיתי ואני לא חסכנו שום מאמץ ועשינו ככל יכולתנו כדי להעניק את הטיפול הטוב ביותר ולעצור את הגידול הממאיר… אולם עתה לצערי הגענו למצב ש… אפסה כל תקווה… לא נותר לכם אלא להנעים לילדכם ככל האפשר את חודשי חייו האחרונים…".
ההורים השבורים יצאו מחדרו של הרופא כהלומי רעם. תוך כדי הליכתם לביתם גמלה בליבם ההחלטה כי בשבועות הקרובים יסעו ויטיילו בעולם וישתדלו עד כמה שאפשר להעניק לילדם את הרגעים המאושרים בחייו. את טיפולי ההקרנות המכאיבים והמתישים, הפסיקו לפי עצת הרופאים, כדי למנוע מהילד סבל, כאב וטרדה מיותרים.
כך הגיעו אל העיר הגדולה – ניו יורק. תוך כדי טיולם בשדרה החמישית קרא הילד ; "אבא! אמא! הסתכלו, על הרכב הזה כתוב 'טנק', 'טנק המצוות'. מה זה אבא?".
עוד בטרם ניסה האב, שלא ראה דבר כזה מעולם, לענות על שאלת בנו, ניגש אליו צעיר מזוקן ושאלו: ARE YOU A JEW? "בטח", השיב האב, "אני תומך קבוע בישראל ומשתתף ב'מגבית' שבעירי".
כשהציע הצעיר לאב להניח תפילין משך בכתפיו ואמר: "אינני יודע בדיוק כיצד עושים זאת, אך אל תטרח, אני מוכן לתת תרומה לאירגונכם גם מבלי להניח תפילין".
הצעיר חייך והסביר לאב הנבוך כי הם אינם עוסקים באיסוף תרומות ומצוות תפילין היא מצווה וזכות לכל יהודי. הרבה בזכות נדנודיו של הבן, שרצה לראות את אביו מניח תפילין, נאות האב להכנס ל"טנק" ולהניח תפילין.
תוך כדי שיחה גולל האב את סיפור מחלת ילדם האהוב. למשמע הסיפור יעץ לו הצעיר כי יבקש את ברכתו של הרבי מליובאוויטש. האב לא רק שלא הכיר את הרבי אלא גם הטיל ספק ביכולתו של רב להבין בעניני רפואה, בפרט כשגדולי המומחים כבר הביעו את דעתם בנושא. לעזרת מאמצי השכנוע של החב"דניק נחלצה האם בטענה כי אין מה להפסיד ואסור לוותר ולו גם על אפשרות רחוקה.
בשעת לילה מאוחרת נכנסה המשפחה ליחידות אצל הרבי. הם הגישו לרבי את מכתבם המפורט על מחלת בנם בצירוף חוות דעתם של הרופאים. בסיימו את קריאת מכתבם ביקש הרבי מהילד להרים את חולצתו כדי שיוכל לראות את מקום הגידול. לאחר התבוננות של שניות מעטות קבע הרבי בפסקנות. "אני אינני רואה כאן כלום!".
"אבל כבוד הרב!", קרא האב בכעס עצור, "זה נשמע כמו "בדיחה" עצובה… יש לנו צילומי רנטגן המעידים בבירור על הגידול המתפשט בכל הגוף… הרבי כאילו התעלם מדברי האב והמשיך: "אני אינני רואה שום גידול. אומנם, יש כאן פצע, אולם הוא נגרם בגלל אכילת מאכלים שאינם כשרים ולכן אם תתחילו להקפיד על דיני הכשרות והאב יתחיל להניח תפילין בכל יום, בטוחני שגם הפצע הקטן יעלם לחלוטין".
ההורים יצאו מאוכזבים מחדרו של הרבי. "למה הבאת אותנו לכאן?" הטיח האב בפני הצעיר שהביאם, "האם כדי שהרבי יבטל במחי יד את חוות דעתם המלומדת של הרופאים?!". "בואי ונסתלק מן האנשים המשונים הללו", הפטיר הבעל לאשתו.
כעבור שבועיים הודיעו לצעיר החבד"י, שהיה שקוע בלימודו, כי ממתינים לו בחוץ. לתדהמתו ראה את ההורים וילדם כשעל ראשיהם כיפות ובפיהם המשך הסיפור:
לאחר שחלפו מספר ימים מהפגישה עם הרבי הרגישה האם שלא בנוח והפצירה בבעלה שיגשו לאחד הפרופסורים הנודעים באמריקה. משראה הלה את התיק הרפואי ועלעל בתצלומים והבדיקות, קבע כי כל בדיקה נוספת היא מיותרת. אך האם התעקשה והילד הוכנס תחת מצלמות הרנטגן שסקרוהו מכל הצדדים.
לאחר המתנה של שעתיים פתח לפתע הפרופסור את דלת חדרו וקרא לעברם: "הבלתי יאומן קרה! אין כאן שום גידול ממאיר!". לאחר מכן ניתח בפניהם את התצלומים השונים וקבע חד משמעית: "הילד בריא ושלם, מלבד פצע פנימי קטן שניתן לטפל בו באמצעים המקובלים".
המשפחה המאושרת מיהרה לקיים את בקשתו של הרבי ולא הסתפקה רק בשמירת השבת והנחת תפילין אלא הפכה את ביתה לבית חסידי לכל דבר.
והנער? כן, שכחנו: הוא נהיה ברבות הימים לאחד מהשלוחים הנמרצים והמצליחים של הרבי בדרום אמריקה.
