שנה אחת בערב פורים, יצא הדייג, כהרגלו, לפרוש את רשתו על פני הנהר. אותו יום העלה חרס בחכתו. הדגים, כאילו נדברו ביניהם, לא נלכדו ברשת. היום כבר פנה לערוב, והוא לא הצליח לדוג אפילו דג אחד.
אם היה קורה כדבר הזה ביום רגיל – ניחא. אך בערב פורים?! איזו צורה תהיה לסעודת-פורים בלי דגים, והרי חודש אדר מזלו – דגים!
השמש נטתה לשקוע כשהחליט הדייג לנסות את מזלו בפעם האחרונה. הוא השליך את הרשת, ולפתע חש משיכה חזקה. דג גדול ושמן פירפר ברשת, דג שזה זמן רב לא ראה כמותו.
שמחת היהודי היתה גדולה, והוא כבר ראה בדמיונו את הדגים הממולאים שאשתו תכין מהדג לכבוד פורים…
בשוטו חזרה לגדת הנהר נזכר, שבעצם הדג אינו שלו. הן הצליח להעלות ברשתו רק דג אחד, ולפי ההסכם שייך הוא לפריץ. היה חבל לו לוותר על הדג היפה ולהישאר בלי דגים לפורים. לבסוף החליט: הפעם ישאיר את הדג לעצמו, ובהזדמנות הראשונה ישיב לפריץ כפליים. הפריץ הלוא איננו מחוייב בסעודת-פורים…
ריח הדגים הממולאים מילא את כל הבית, ומסתבר שפרץ אף לחצר. לרוע המזל הגיע הריח לאפו של אחד ממשרתי הפריץ, והלה מיהר לספר לאדונו שהיהודי מרמה אותו. הנה, במטבח הפריץ אין היום דגים, ואילו מביתו של היהודי עולה ריח נפלא של דג ממולא.
חמת הפריץ בערה בו. מיד ציווה להביא לפניו את הדייג. היהודי הודה במעשה, והתנצל שחשב לפצות את הפריץ פי כמה וכמה.
"רצית לרמות אותי?!", שאג הפריץ לעומתו. היהודי הנבוך החל לספר לאדון על חג הפורים. בשפה מגומגמת סיפר על הנס הגדול, על הסעודה החגיגית, על המתנות לעניים.
"על חג הפורים שלכם אני יודע", קטע אותו הפריץ, "מה זה נוגע לדג שלי?".
"איך אפשר לערוך סעודה בלי דגים?", תלה הדייג עיניים שואלות בפריץ, "ובמיוחד שמזלו של חודש אדר – דגים".
הפריץ, שנרגע מעט, התעניין למשמעות המזל. היהודי הסביר, שכשם שעיניהם של הדגים פקוחות תמיד – כך גם עיני ה' פקוחות תמיד להשגיח על היהודים.
אין לדעת אם הרעיון מצא חן בעיני הפריץ, או אולי סתם נחה עליו רוח טובה. על-כל-פנים, הוא פטר את היהודי לדרכו, לא לפני שהזהירו לבל יישנה הדבר.
חלפו הימים והפריץ הוזמן לכינוס חשוב. לאירוע הגיעו כל ה'מי ומי' באצולה הפולנית. פריצים, בעלי אחוזות, דוכסים. על סדר-היום עמדו נושאים חשובים מענייני הנהגת המדינה, אך השיחה
התגלגלה גם לנושא היהודי.
הסיפורים החלו לזרום. כל אחד ממשתתפי הכינוס סיפר על היהודי 'שלו'. זה מספר כיצד רימה אותו החוכר היהודי ; זה, כיצד מפגר המוזג היהודי בתשלומים, והפריץ שלנו מספר על הדג.
שונאי-ישראל ניצלו את ההזדמנות כדי לשסות את הנוכחים ביהודים, ומעשה שטן הצליח. הוחלט על דעת הכול, להוציא צו-גירוש לכל יהודי המדינה. הצו נכתב והוכן להעברה מיד ליד כדי שהכול יחתמו עליו.
לפתע נפתחה הדלת. בפתח עמד פריץ לבוש הדר. מדיו נוצצים ומקושטים ביהלומים. הופעתו היתה מרשימה מאוד ועוררה התפעלות. הפריץ הושב בראש השולחן. לאות כבוד, הוגש לו המסמך על מנת שיחתום עליו ראשון.
בכובד ראש הביט בנייר הכתוב. "שטויות,", קרא כשסיים לעיין במסמך, "וכי בשל דברים פעוטים
וחסרי-ערך אלה ברצונכם לגרש את היהודים? האם מאמינים אתם שחוכרים נוצרים יעשו את המלאכה טוב יותר, הם הרי ישתו לשוכרה ויטביעו את כל נכסיכם בים של שכרות. אין חוכרים נאמנים יותר מן היהודים".
תוך כדי דיבורו נטל האציל את המסמך וקרעו לגזרים. אחר קם, בירך את היושבים לשלום, ויצא מן האולם. הנאספים קפאו במקומותיהם. האסיפה ננעלה וגזירת הגירוש בוטלה.
"מיהו האציל הנכבד שקרע את המסמך?", שאל בלחש אחד הפריצים את ידידו הקרוב. "האמת היא שאינני יודע", ענה חברו. אט-אט התברר, שאיש אינו מכיר את האציל שביקרם לפתע וסיכל את מזימתם.
"האם אתה זוכר שסיפרת לי על מזל דגים שיש לכם?", שאל הפריץ את הדייג היהודי שזומן לטירה.
"אמרת לי שלאלוקי ישראל יש עיניים פקוחות לשמור על עמו. ובכן, אני ראיתי אותו, את אלוקיכם!".
הפריץ גולל באוזני החוכר את כל סיפור המעשה באציל הזר שהופיע לפתע בכינוסם, והביע את השערתו שהיה זה אלוקי היהודים בכבודו ובעצמו.
"את אלוקינו לא יכולת לראות", חייך הדייג, "אולם לפי תיאור לבושו של האציל, כנראה שהיה זה מרדכי היהודי מן המגילה, שיצא ב"לבוש מלכות תכלת וחור"…