מסופר על יהודי אמיד, שבבואו לבקש ברכה מצדיק, תרם לצדקה סך של 10.000 רובל, סכום עתק בימים ההם. הצדיק, נתן את כל הסכום ליהודי אחר, אשר התלונן בפניו על צרותיו, שצריך הוא לחתן את שלושת בנותיו ואין לו במה. שמשו של הרב – בראותו זאת נדהם. "הרי בכסף זה אפשר היה לעזור למאות יהודים, ולא רק ליהודי אחד?!" – טען בלהט.
הצדיק הביט בו, חייך ואמר: "אתה לא הראשון שטוען זאת…", כשראה את התמיהה של השמש הסביר: כשנכנס היהודי והתאונן על צרותיו, מיד החלטתי לתת לו את מלוא הסכום, ולפטור את בעייתו אחת ולתמיד. אך מיד צצה במוחי מחשבה שניה – כטענתך – הלא אפשר לתת לעשרות יהודים להנות ממנו? ולא ידעתי מה להחליט, שתי האפשרויות טובות הם. בסופו של דבר הסקתי, כי הצד הראשון שייך ל"יצר הטוב", הממלא תפקידו באמונה, ואילו הצד השני – הדואג ל"ציבור" – שייך ל"יצר הרע" שקפץ על העגלה.
בתחילת פרשתינו מתארת התורה בפרטי פרטים את הדרמה של "איחוד המשפחות" בין יעקב ועשיו אחיו. במבט שטחי יכול האדם לחשוב, שלפניו סיפור היסטורי עתיק ומרגש, ותו-לא. אולם, לימדונו חז"ל, שהתורה – גם בסיפוריה – מלמדת את הדרך בה יש לצעוד, ומפורסמת האימרה: "תורה" מלשון "הוראה".
הבעיה העומדת בפני היהודי, יום-יום ושעה שעה, היא המלחמה ב"יצר הרע". במלחמה על הלוחם לדעת את הכללים, ולא, הקרב אבוד מראש. יעקב ועשיו מסמלים את המאבק בין הטוב – ובענינינו, ה"נשמה האלוקית" – לבין הרע, הוא ה"יצר".
כשנתבונן בדרכי יעקב, ונלמד את תכסיסיו במלחמתו באחיו, נוכל לגשם את הדברים גם בימינו אלה, במאה ה21..
מצבו של יעקב אבינו אינו מעורר דאגה. הוא עבר כבר את "כור ההיתוך" אצל לבן-הארמי – בחילופי אותיות ; הרמאי. "עם לבן גרתי" מעיד יעקב על עצמו, ומרמז בזה – במילה "גרתי" (אותיות תרי"ג) – לאחיו, שעל-אף היותו בחברת רמאים ונוכלים, הרי ש"תרי"ג מצוות שמרתי". נסיונות אין-ספור עבר יעקב בחרן, ולמרות כל הקשיים נשאר "יעקב אבינו", צדיק, בפי שהיה בצאתו מבית אביו יצחק. לכאורה היה יעקב אמור להיות "מחוסן" מפגעיו של עשיו. ממה עליו לחשוש? אם עמד עד היום בכל הצרות, מדוע ישתנה הדבר כשהמדובר באחיו? ובפרט שמדובר באח אותו לא ראה שנים והפגישה אמורה להיות מרגשת ביותר…
אך בהביטנו במעשי יעקב נראה כי אין הוא נרגש לטובה. נהפוך הוא, הפגישה עם אחיו מטרידה את מנוחתו. הוא שולח מלאכים ל"רחרח" מהנעשה אצל עשיו, ואכן מתגלה – בהמשך – שהיה ממה לחשוש. אחיו מתקדם לעברו עם כוחות צבא, דבר המצריך כניסה להכנות קדחתניות.
מכאן לומדים אנו פרק חשוב ב"הלכות" מלחמה: פעמים רבות ניצבים אנו בפני צומת דרכים, אשר כל צד הוא טוב לכאורה. הצעד שאנו עומדים לעשות – לאחר שיקול – נראה לנו בסדר, ובפרט כאשר מבססים זאת על נסיון העבר. כמעט ואנו צועדים… אך כאן עלינו לעצור. יעקב מלמדנו שיש "לשלוח מלאכים", – "לעשות חושבים". המלאכים באים ליעקב ואמרים לו : "באנו אל אחיך" – חשבנו כי הוא אחיך – "אל עשיו" – אך הוא עדיין נשאר אותו עשיו, העומד להלחם בך. גם כאשר נראה שהדבר אותו עומדים אנו לעשות הוא הטוב ביותר, בידקו! יתכן ומסתתר בו "עשיו". יש לגייס לרשותנו את כל כוחות השכל והרגש, ולשלוח אותם "לרגל" במחנה האוייב. להתבונן בכל הפרטים, ורק אז נדע האם הדבר הוא טוב – "אחיך", או שהוא "עשיו".
הדבר אינו קל כלל-ועיקר, והבעיה נעוצה בכך ש"האדם קרוב אל עצמו". הוא מעונין בקל ובנוח, וממילא דעתו "משוחדת" והוא אינו יורד לפרטים. גם בזאת לימדנו יעקב אבינו: "וישלח" כאדם הממנה שליח, שהוא – השליח – אדם נפרד ונטרלי. כך עלינו להתייחס ל"שליחים" שלנו – המוח והלב – אשר ישפטו את הדבר בבחינה אובייקטיבית כאדם העומד מן הצד, וכך נוכל לדעת את האמת על מחנה האוייב.
רק כשנצעד בעקבותיו של יעקב, נוכל להכיר היטב את האוייב, והנצחון יהיה מובטח.
