המקום הנידח הזה עלה לרגע לכותרות לאחרונה כאשר מטוס רוסי התרסק מעל העיר הקפואה ומוכת השלגים. קפיאת מנועי המטוס וההתרסקות אירעו שעה שאתם הסבתם לכם בליל הסדר במזג אוויר אביבי.
זהו מקום מוכה רוחות וגורל, שרק אסירים ושפוטים למאסר עולם הראויים לעונש כבד במיוחד נשלחו אליו, כמו גם קנטוניסטים ופושעי המשטר הסובייטי שנשפטו לגירוש.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים תקפו את רוסיה ועמדו בשערי מוסקבה, נמלטו פליטים רבים, בהם גם יהודים, לעיר הרחוקה. עד שם, היו בטוחים, אפילו הגרמנים עצמם לא ירצו להגיע. גם גופתו החנוטה של מייסד מדינת הפועלים ולדימיר איליץ לנין, נלקחה מהמוזוליאום שבכיכר האדומה בקרמלין ונשלחה לטיומן. יש אומרים שלנין החי לא היה מסכים לעולם להגיע לעיר הזו.
אכן, אין זה המקום שאדם שפוי יבחר מרצונו החופשי להגיע אליו. אלא אם כן יש פה יהודים ואתה שליח חב"ד.
ואכן, כן. במקום הזה, שבעבר שימש כמושבת עונשים ואשר שימש כארץ מקלט במהלך מלחמת העולם השנייה, קיימת קהילה יהודית דועכת וגוססת. שרידי קהילת הפליטים היהודית וה'סיליני' מגורשי הצאר והמשטר הסובייטי.
כבר אמרנו, מקום בו יש ולו יהודי אחד שנשמה באפו, לא יוותרו עליו שם, במרכז השלוחים של חב"ד בניו יורק. בדקו שם במרכז ומצאו אברך צעיר, נמרץ ופעיל, הרב ירחמיאל גורליק שמו, שהביע נכונות להישלח לארץ הגזירה הזו בסיביר כדי ללבות על קרקע הטונדרה הקפואה מעט אש יהודית.
ישב שם ירחמיאל חודש וחודשיים, פתח את בית הכנסת והחל לזמן את יהודי העיר למקום. אט אט התאספו להם לאחר עמל גדול שני יהודים שניאותו לפקוד את בית הכנסת בשבת.
"יש כאן לא מעט יהודים שרובם כלל אינם יודעים שהם יהודים", מספר גורליק, "צאצאים של מגורשי הצאר. אבל מעל פני השטח קשה להגיע אליהם. לחלק מיהודים אלו היה אסור להיות בקשר עם בני משפחתם עד שנות השמונים המאוחרות, ובבית הקברות היהודי יש תופעה מוזרה של מצבות חלקות וריקות. אלו הן מצבותיהם של המגורשים שאסור אפילו היה לציין את שמם אחרי פטירתם על מצבתם הם". לך תשכנע יהודים כאלה שיהדותם קפאה זה מכבר בטונדרה הסיבירית, לבקר אצלך בבית הכנסת.
אך למרות הקושי נאחז ירחמיאל במקום, בעקשנות ראויה לציון, שבוע אחר שבוע, יום אחר יום עד שעברו שנתיים והמבקרים בבית הכנסת התרבו עד לכלל שמונה איש שלמים.
ואז יום אחד מצלצל הטלפון בביתו של ירחמיאל. מעברו השני של נשמע קול חם של יהודי קשיש ומבוגר. "שלום הרב גורליק", אמר הקול, "מדבר סמי".
"סמי?"
"כן סמי רוהר, ואתה, אני מבין, השליח בטיומן".
"כן", ענה גורליק וקולו נשנק. ר' סמואל רוהר, הנדיב האגדי, המיליארד התומך במאות מוסדות חב"ד ומוסדות חינוך ברחבי העולם. הנה הוא כאן על הקו.
"נו עוד לא ברחת משם?", שאל רוהר.
"לא", ענה גורליק, "נשלחתי לכאן על ידי הרבי לקרב יהודים ולא אטוש את המקום עד לבוא המשיח במהרה בימינו".
"דבר ראשון", אמר סמי, "הבה נדאג לך, לאיש של הרבי בסיביר. שנתיים אני מממן את כל הפעילות שלך, שלא יהיו לך דאגות אחרות חוץ מאשר איך לקרב יותר. שתהיה 'געזונט און רוהיג', בריא ושליו. ועכשיו ספר איך המצב עד כה, מצליחים?".
גורליק, שזה מכבר כאב לו המצב חסר התקווה בעיר, שפך את ליבו על הקשיים והמאבק על כל נפש יהודית בעיר.
"הבה אתן לך עצה", אמר רוהר, "בשבת הקרובה לך לשוק וקנה את הוודקה הכי יקרה והכי משובחת, לך תזמין מיקטרינבורג את הבשר המהודר המשובח ביותר ותכין את המעדנים המשובחים ביותר, ותערוך בבוקר השבת קידוש ואחריו סעודה שטיומן לא ראתה מיום היווסדה. בשבת שאחרי הקידוש הזה כבר תהיה נהירה לבית הכנסת ובשבת שאחריה ובשבת שאחרי, תמשיך ותערוך קידוש כיד המלך. אל תחשוש. אני מממן הכול".
גורליק אימץ את העצה ומאז החל לערוך את 'קידושי סמי', הדלת אצלו בבית הכנסת אינה נחה על ציריה.
תמיהה של גביר
את הסיפור הזה מספר לנו בן משפחתו של גורליק, הרב זלמן וישצקי, שליח חב"ד לבאזל, שזכה והיה מיודד וקרוב במיוחד לפילנתרופ והשותף המרכזי במפעל השלוחים החב"די, הר"ר שמואל (סמי) רוהר ז"ל.
הסיפור הזה הוא בעצם משרטט את דמותו השלמה של הנדיב שהלך לפני שנה לעולמו. "הוא, סמי, לא היה סתם אחד שתרם וזהו. הוא היה אדם שהיה אכפת לו מכל שליח בכל קהילה יהודית. הוא התעניין אישית לדעת כיצד ואיך מתנהלים העניינים, חשב תמיד איך משפרים את המצב במקום ואיך מחזקים את היהדות. הדבר בער בעצמותיו והוא ראה את עצמו כאב לכל שליח, לכל מי שקירב יהודים בכל נקודה שהיא על הגלובוס.
"יום אחד הוא שח לי את אשר על לבו ואמר לי בזו הלשון: זה קל? זה לא קל, אבל אני שולח 120 צ'קים לחודש לשליחים ובתי חב"ד בכל רחבי העולם, עוד שמונים צ'קים כל חודש לבתי קירוב ליהדות בקמפוסים באוניברסיטאות בכל רחבי העולם ועוד עשרות צ'קים לפעילויות חינוך ויהדות נוספות על פני הגלובוס. איך אני יכול להפסיק זאת?".
אדם אחר אולי היה רואה זאת כעניין של בחירה ונדיבות. הוא ראה זאת כחובה – אם הוא לא יעשה זאת, מי יוכל לעשות זאת? ולא יעלה על הדעת שהדבר לא ייעשה.
"כאשר יירשמו דפי ההיסטוריה היהודית", אומר הרב משה קוטלרסקי, מראשי המרכז לענייני חינוך של חב"ד ומראשי המפעל הגדול של שלוחי חב"ד, "נגלה עד כמה היו אחראים ר' סמי ובני משפחתו לפריחתן המחודשת של קהילות יהודיות רבות בכל רחבי העולם.
"הייתי נוהג", מספר הרב קוטלרסקי, "שבכל חודש בערך הייתי מתקשר אל ר' שמואל ומציע לו לתמוך בפרויקט או בשניים-שלושה פרויקטים חדשים. הוא היה לוקח את העט שלו ומסמן על ההצעות בזו אחר זו 'done' (בוצע). הגיעה תקופה שהשוק הגלובלי נכנס למיתון קשה, רבים לא הצליחו לתרום בשל המצב הכלכלי החמור ולכן לא רציתי להתקשר אליו ולהכביד עליו.
"יום אחד הוא מתקשר אלי ושואל אותי: 'הרב קוטלרסקי, האם אתה כועס עליי?'
"אמרתי לו: 'חס ושלום'.
"שואל אותי ר' שמואל: 'האם פתאום אין לך שום דבר 'למכור' לי?'.
"חשתי שאני נאלץ לומר לו את האמת וסיפרתי לו שהמצב בשוק הכלכלי כל כך קשה, שלא נעים לי להכביד עליו. ואז הוא לימד אותי מסר חשוב מאוד בחיים: 'זה לא קונץ לתת רק כשיכולים לתת וקל לתת, הקונץ הוא לתת גם במצבים הקשים'".
"אין פלא", מוסיף הרב וישצקי, "שכאשר היינו מנסים להודות לו הוא היה אומר תמיד וחוזר ואומר: 'אל תודו לי, אני מודה לכם על שאתם עושים את העבודה הזו'. הוא באמת חש כך, כשותף בעבודת קודש גדולה. פעם אחת דיברתי בטלפון והארכתי עמו בדברי תודה והוא החזיר לי: 'הרב וישצקי, שיחת הטלפון עולה הרבה כסף, דבר קצר…".
קטע מכתבת פרופיל של עיתון 'בקהילה' על הפילנטרופ מר שמואל רוהר ז"ל. במלאות שנה לפטירתו.