הוא נולד בצ'כיה בשת תר"פ (1920). מוצא משפחתו מהסבא משפולה. למד בתלמוד-תורה ולאחר מכן בשלוש ישיבות. בשנת ת"ש (1940) הצליח להגיע לארץ-ישראל. כאן התגייס לחיל-ההנדסה הבריטי, במסגרת התנדבות יהודי ארץ-ישראל למאמץ המלחמתי נגד הנאצים, ורכש ידע רב בהפעלת כלי-נשק ובמיקוש. את הידע הזה יישם לימים במאבק עם הערבים.
מידע מוקדם
למחרת חג-הפסח תש"ז (1947) הצטרף לכפר עציון ב, ומונה למוכתר הכפר. חברי הקיבוץ נתבקשו לנהוג בו כבוד ולא לחלוק על דבריו בנוכחות זרים, כדי שיכבדוהו גם השכנים הערבים ונציגי השלטון.
על-פי החלטת האו"ם, מכ"ט בנובמבר, גוש-עציון היה אמור להיות חלק מהמדינה של ערביי ארץ-ישראל. אלה תכננו לתקוף את היישובים ולהמשיך משם לירושלים, כדי לכבוש אותה. קצין בריטי, שהיה ידידו של בן-דוד, גילה לו את דבר תכנית המתקפה. המידע המוקדם סייע להתארגנות ראויה. בג' בשבט החלה המתקפה. בקרב נהרגו עשרה מחברי כפר עציון, אך התוקפים נהדפו אף שעלו על המגינים במספרם ובנשקם.
הקרבות והכניעה
בן-דוד, בעל הניסיון מחיל-ההנדסה הבריטי, מיקש את האזור. רוב המוקשים היו תוצרת בית. הוא זוכר שנשא תפילה שיתפוצצו ברגע הנכון ולא לפני-כן. הערבים, שביקשו להבקיע את הדרך לירושלים, נערכו מחדש לקרב. לשערי כפר עציון, הראשון בשרשרת יישובי הגוש, הגיעו עם שריון וארטילריה שקיבלו מהבריטים.
ארבעים ימים נמשכו הקרבות הקשים. הערבים קיבלו סיוע מהבריטים, והמערכה נעשתה קשה יותר ויותר. היישוב היהודי שיגר תגבורת לחיזוק הגוש, ואז אירע אסון הל"ה, שבו נהרגו באכזריות שלושים וחמישה לוחמים. הנשים והילדים פונו מהיישובים, ובמערכה האחרונה נאלצו מגיני הגוש להיכנע.
הגוש הגן על ירושלים
"אלה היו יומיים של קרבות איומים", משחזר בן-דוד. "כל סנטימטר מעוקב היה מכוסה אש ועופרת. כל מה שהיה על-פני האדמה נהרס. חיינו מתחת לפני האדמה, בבונקרים, כי לנו לא היה מענה לאש התופת. הכוחות שלנו דעכו והלכו. גם לא היה כמעט מי שיילחם ובמה להילחם. המפקדים החליטו: נכנעים והולכים לשבי". הקרבות שניהלו אנשי כפר עציון ריתקו את חיילי הלגיון הערבי ומנעו מהם להגיע לירושלים. "יותר משגוש עציון הציל את ירושלים בחייו הציל גוש עציון את ירושלים בנפילתו", הוא אומר.
בשעה שהוכרזה המדינה עשו לוחמי גוש עציון את דרכם לשבי, ובידיהם ספרי-תורה. "ראיתי את השמש שוקעת וחשבתי לעצמי שבהיסטוריה היהודית כבר עברנו במצבים של חורבן וגלות, ובכל-זאת נמשכה השרשרת. זה היה ליל שבת. מישהו הוציא שני ביסקוויטים ועליהם עשינו קידוש. את פירורי הביסקוויט אכלנו בדמעות. מאחור זמזם מישהו זמירות שבת, ואני אמרתי לעצמי: ככה מתחילים את הדרך חזרה".